חוסר מומחיות בשיקום נכי PTSD

בהנהלת אגף השיקום ובארגון נכי צה"ל, שני הגופים המרכזיים האמונים על שיקום נפגעי PTSD, המצב מדאיג במיוחד. בעמדות המפתח הבכירות אין כמעט אנשי מקצוע המתמחים בתחום הטראומה הנפשית ושיקומה. במקום זאת, המערכת מסתמכת על מערך של יועצים חיצוניים, מה שיוצר נתק מובנה בין קבלת ההחלטות היומיומית לבין הידע המקצועי החיוני.

הנתונים חושפים תמונה מטרידה: רק 23% מכוח האדם באגף השיקום עברו הכשרה כלשהי בתחום השיקום הנפשי. אך גם נתון זה מסתיר פערים עמוקים יותר: ההכשרות עצמן מוגבלות בהיקפן, אינן מתמקדות בהכרח בפוסט-טראומה, ולרוב אינן כוללות התעדכנות שוטפת בשיטות טיפול חדשניות ובממצאי מחקרים עדכניים. בעידן שבו הידע על PTSD מתפתח במהירות, פער זה הופך קריטי יותר מיום ליום.

התוצאה היא מערכת שבה ההחלטות המשמעותיות ביותר בחיי המשתקמים מתקבלות על ידי גורמים שאינם חלק אינטגרלי ממערך השיקום, ולעיתים קרובות אינם מכירים לעומק את המורכבות של תהליך השיקום השלם. מצב זה יוצר פער הולך ומעמיק בין הצרכים האמיתיים של נפגעי ה-PTSD לבין המענה שהמערכת מסוגלת לספק.

בפועל מערכת השיקום היא בסך הכול גוף מתווך, שמחליט גורל של אנשים על פי חוות דעת חיצוניות, מבלי יכולת להבין, לשפוט או לשפר את אפקטיביות השיקום. לנוכח הגידול הדרמטי הצפוי במספר הנזקקים לשיקום. המציאות החדשה מחייבת רפורמה מקיפה של מערכת השיקום, ואת זה יש לעשות עכשיו, לפני שהמערכת תקרוס תחת העומס הצפוי.

תוצאות של חוסר המומחיות:

התבודדות וחוסר בתמיכה חברתית

מחקרים מרכזיים בתחום הטראומה, מצביעים בבירור על כך שהשיקום האפקטיבי ביותר מפוסט-טראומה מושתת על ארבעה יסודות: תמיכה חברתית, השתייכות קהילתית, תחושת ביטחון ויצירת משמעות בחיים. עם זאת, מערכת השיקום הנוכחית בישראל אינה מיישמת תובנות אלו באופן מערכתי.

הפער מתבטא במספר היבטים מרכזיים:

● התמקדות בטיפול אינדיבידואלי: עיקר המשאבים והתקציבים מופנים לטיפולים פרטניים ותרופתיים, המתמקדים בשינוי תגובות הפרט, תוך התעלמות מהצורך בשינוי הסביבה התומכת.

● היעדר מסגרות תמיכה מתמשכות: התערבויות קבוצתיות מוגבלות בעיקר לסדנאות ומסעות חד-פעמיים, ללא המשכיות או מעטפת תומכת לטווח ארוך. מידע על קבוצות תמיכה קיימות אינו נגיש, וההשתתפות בהן אינה מוסדרת.

● חוסר במרחבים ייעודיים: בתי החייל, המנוהלים על ידי ארגון נכי צה"ל (שמתמקדים בנכי גוף), אינם מספקים מענה מותאם לצרכים הייחודיים של נפגעי PTSD, ואין מרחבים קבועים המיועדים להתכנסות ותמיכה הדדית.

מערכת שיקום אפקטיבית שמיועדת לנכי פוסט טראומה הייתה נבנית על פי עקרונות של תמיכה, ביטחון, קשר אישי וסביבה תומכת. אפשר רק לדמיין כמה חיים היו ניצלים- גם של אלו שבחרו לעזוב את הגוף וגם של אלה שמתים בתוך הגוף, אם היתה מערכת שיקום שמבוססת על ערכים אלו.

עומס בירוקרטי ותרבות ארגונית

התרבות הארגונית באגף השיקום מאופיינת בחשדנות וחוסר אמון, המהווים חסם משמעותי בשיקום נפגעי הפוסט טראומה. רבים מהנכים מתארים את ההתנהלות מול האגף כטראומה נוספת על זו שחוו בשירות.

המערכת סובלת מחסמי תקשורת מהותיים: עומס קיצוני על העובדים הסוציאליים (כ-800 מטופלים לכל עובד), נתק בין דרגי השטח למקבלי ההחלטות, ונהלים נוקשים שמונעים מתן מענה גמיש לצרכי המטופלים.

מנקודת מבט של לוחמים לשעבר, שסיכנו את חייהם למען המדינה, וחווים מגבלות קשות יום יום כתוצאה מהשירות, לא ברור מדוע עובדי מערכת השיקום שאמורים לסייע להם, רוב הזמן חושדים בהם, מתייחסים אליהם כנטל, מדוע מגבילים את דרכי התקשורת למנהלי אגף השיקום, למה התשובות שהם מקבלים מרופאים ואנשי כספים כמעט תמיד מתחילים ב"לא", ורק אם הם מתעקשים- אז שולחים אותם להביא עוד אישורים ועוד חוות דעת, שאחרי מסע ארוך ומתיש- לרוב מאושרים. אפילו בחירת המילים וסגנון התקשורת עם עובדים סוציאליים שמונו לטפל בהם, סובל מריחוק- משתקם פוסט טראומטי לא שמע מעולם: "תודה על שירותך עבור המדינה", "זו לא אשמתך שיש לך פוסט טראומה, ואנחנו פה לעזור לך".

במערכות שיקום אפקטיביות ומתקדמות ברחבי העולם משקיעים זמן ואנרגיה בהכשרת עובדי מערכת השיקום להקניית תרבות תקשורת נכונה כחלק אינטגרלי משיקום נפגעי פוסט טראומה- מלמדים אותם להעניק ביטחון וליצור אמון אישי בין המשתקמים לעובדים, מעניקים להם כלים להסביר כל דבר בצורה שקופה ומדויקת בכדי להפחית אי – וודאות שהיא מרכיב קריטי להחלמה, מעניקים כלים לתקשורת והקשבה אמפטית, ויוצרים מערכת פידבק יעילה: כל עובד מעביר מידע על צרכי המשתקמים להנהלה ולמחלקות אחרות בארגון, בכדי לשפר תהליכים ולגבש מענה מהיר לצרכים הדחופים שלהם.

המעבר לפורטל האינטרנטי ב-2024 מהווה דוגמה מובהקת למה שהיה יכול להיות שיפור ביצירת פידבק ספירלי יעיל, אך הפך לסיפור קפקאי של בירוקרטיה מעגלית. בעוד שהפורטל הוצג כצעד לקדמה והנגשת שירותים, בפועל הוא יצר מבוך דיגיטלי שבו נכי PTSD מוצאים עצמם לכודים. המערכת החדשה ביטלה כל אפשרות לתקשורת אנושית ישירה - לא ניתן יותר להתקשר טלפונית, לשלוח מייל או להגיע פיזית למחוזות השיקום. כל פנייה חייבת להיעשות דרך הפורטל, שמאפשר תקשורת רק עם דרגים זוטרים חסרי סמכות לקבל החלטות או לפתור בעיות. האבסורד מגיע לשיאו כשנכים מנסים להתלונן על בעיות בפורטל עצמו: הם מופנים להגיש תלונה... דרך אותו פורטל שאינו מתפקד. העובדים בדרג הנמוך, חסרי היכולת לסייע, מפנים את הנכים בחזרה לאותה מערכת דיגיטלית שממנה הם מנסים להימלט. זהו מעגל סגור של תסכול, המזכיר את גיבוריו של קפקא שנלכדו במבוך בירוקרטי ללא מוצא. עבור נכי PTSD, שרבים מהם מתמודדים עם חרדות, דיכאון או קשיי התמצאות, חוויה זו של חוסר אונים מול מערכת אטומה מהווה טריגר נוסף ומכביד על תהליך השיקום. לינק שלא טופלו כבר יותר משנה רשימה עם בעיות תקשורת.

על כל האבסורד הזה, מתברר מדוח מבקר המדינה ב 2024, שבכלל לא יצרו פורטל דיגיטלי חדש. בגלל כשלים מערכתיים וחוסר תקשורת בין גופים שונים במשרד הביטחון, לא "הצליחו" ליצור פורטל חדש. על בסיס אתר האינטרנט המיושן, אגף התקשוב של צה"ל, הכניס עוד תכנים, בנו פיצ'ר של אזור אישי בצד של הנכים, מבלי לשפר הרבה בצד של נותני השירות, ויצרו עיצוב שנראה מודרני. חברת פיתוח חיצונית והנהלה יעילה היו מתמודדים עם משימה כזו בקלות רבה.

היעדר תשתית מחקר ומערכת ניהול נתונים

אחד החסמים המשמעותיים ביותר לשיפור מערך השיקום הוא היעדר תשתית מחקרית ומערכת ניהול נתונים מקיפה. בעוד שמערכות בריאות ושיקום מודרניות מבססות את החלטותיהן על מחקר ונתונים, מערך השיקום פועל במידה רבה "בעיוורון" מבחינת המידע הזמין למקבלי ההחלטות.ההשלכות של העדר תשתית מחקרית:

● חוסר יכולת לבצע בקרת איכות אפקטיבית

● קושי בזיהוי מגמות ותבניות במערכת

● העדר בסיס עובדתי לקבלת החלטות אסטרטגיות

● פגיעה ביכולת לשפר ולייעל את השירות

חוסר בתוכנית שיקום מותאמת אישית
המצב הנוכחי באגף השיקום מדגים פער מהותי בין הצורך לבין המענה: בעוד שכל נכה PTSD זקוק לתוכנית שיקום מקיפה ומותאמת אישית, המערכת מציבה מכשולים מבניים משמעותיים. עובדת סוציאלית אחת אחראית על כ-800 נכים - עומס שמונע כל אפשרות ליצירת קשר משמעותי או בניית תוכנית שיקום אפקטיבית, גם כשמדובר באנשי מקצוע מסורים ואמפתיים.

התוצאה היא שהנכה נאלץ לנווט את מערכת השיקום לבדו: לבחור טיפולים ללא הכוונה מקצועית, להתמודד עם בירוקרטיה מורכבת, ולהיאבק על כל זכות וטיפול. במקום תחושת תמיכה וליווי מקצועי, נוצרת תחושה של בדידות במערכת - כאילו אין גורם שבאמת מעוניין בהצלחת תהליך השיקום.

מצב זה יוצר דינמיקה מזיקה: חלק מהנכים מפתחים גישה עוינת כלפי המערכת, מה שפוגע גם בעובדי אגף השיקום. אחרים לומדים "להסתדר" בכוחות עצמם, מתוך הכרח הישרדותי - גישה שעלולה לפגוע בתהליך השיקום האמיתי, ומגבירה את חוסר האמון של המערכת כלפי כלל המשתקמים.

אין זה מפתיע שבמערכת כזו, שבה אין גורם מקצועי שמלווה את תהליך השיקום מתחילתו ועד סופו, תוצאות השיקום אינן מיטביות. הצורך בשינוי מבני שיאפשר ליווי אישי ומקצועי הוא ברור וחיוני.