מסמך רשמי: קריאה למחקר, בדיקה ושינוי מערכתי בשיקום נכי PTSD משירות ביטחוני

* מסמך זה נכתב על-ידי נכה פוסט טראומה מוכר במשרד הביטחון, קצין ביחידה מובחרת לשעבר שניהל באזרחות ארגונים ופרויקטים, ויועץ ארגוני בעל ניסיון בעיצוב, יעוץ וטרנספורמציה של מערכות ציבוריות בארץ ובעולם, כך שאנו מביאים נקודת מבט כפולה: מצד אחד, חווית הנכה הפוסט-טראומטי ומצד שני, הסתכלות מקצועית- ניהולית על תפקוד המערכת.

תוכן עניינים

פתח דבר

סקירה מערכתית: התרבות והמבנה המונעים שיקום אפקטיבי

סימני שאלה מרכזיים על המערכת הקיימת

הצעד הבא- הקמת צוות בדיקה לשינוי מערכתי

דוגמא למערכת חדשה

1. פתח דבר

אנו מעריכים ומודים לחברי הכנסת, מנהלי ארגוני השיקום, ואנשים רבים נוספים שניהלו דיונים ועשו מאמצים לשיפור מצבם של נכי פוסט טראומה משירות ביטחוני. ברור שנעשתה עבודה רצינית בשנים האחרונות, בנוסף על אכפתיות כנה. מטרת מסמך זה אינה לבקר אישית אף אחד.

מורכבות התופעה והקושי האובייקטיבי בהבנתה מציבים אתגר אמיתי בפני כל אדם וכל בעל תפקיד, ולכן אנו מבקשים להרחיב את נקודת המבט למקומות חדשים. מניתוח של המהלכים, הדוחות, הדיונים בכנסת, והפעולות בשטח עולה שבשנים האחרונות המאמצים לשיפור השיקום התמקדו בתיקונים פנים מערכתיים- פתרונות של הוספת פרויקטים, ניסוח הזכויות או שינוי תקנות בתוך המערכת הקיימת (מימון חוות שיקום, חדרי אשפוז, הוספת רופאים, סיוע בתעסוקה, תקציבים נוספים, קליטת נפגעים חדשים ועוד).

נראה שפחות מתקיים דיון מנקודת מבט מערכתית- האם זו המערכת המתאימה לשיקום נפגעי פוסט טראומה משירות ביטחוני?

במסמך זה אנו מבקשים להסיט את הדיון אל כיוון שלא נבחן דיו: האם מערכת השיקום הקיימת תחת משרד הביטחון היא המערכת המתאימה לשיקום נכי פוסט טראומה? והאם מערכת חדשה, שונה, מקצועית ונפרדת לטובת נפגעי פוסט טראומה יכולה לשפר את תוצאות השיקום?

דוח מבקר המדינה מינואר 2024
חשוב להבהיר כי דוח מבקר המדינה שפורסם בראשית 2024 (ונחתם ככל הנראה בסוף אותה שנה) ממוקד בעיקר בבחינת התנהלות אגף השיקום כמנגנון מתווך ועמידתו בדרישות נוהל ותקנות. מטרת הדוח – כפי שמשתקף בפרקים שונים ובסיכומים שלו – היא להעריך עד כמה אגף השיקום מצליח ליישם את רפורמת "נפש אחת", לנהל את ועדותיו, ולהעניק שירות מנהלתי מיטבי לאוכלוסיית הנכים בכללותה. הדוח בוחן בעיקר פרמטרים כמו תפעול, עמידה בזמנים, הפצת מידע כללי, ורמת שביעות הרצון מהשירותים אותם מספק אגף השיקום.

המסמך הנוכחי („קריאה לשינוי מערכתי”) נועד להאיר את המערכת מזווית מבוססת חוויית שטח ומחקר עדכני על שיקום פוסט טראומה, ולא רק מזווית של תפקוד מנהלתי ועמידה בהוראות. אנו סבורים כי כל עוד לא תיבחן המסגרת הטיפולית לעומקה – לרבות יצירת פתרונות רחבי היקף לשיקום תעסוקתי, הטמעת מודלים טיפוליים עדכניים וליווי אישי לאורך זמן – ימשיכו נפגעי פוסט טראומה להתמודד עם חסמים ופערים חמורים. לפיכך, הממצאים בדוח מבקר המדינה אינם סותרים בהכרח את דברינו, אלא משקפים בחלקם רק צד אחד בתמונה מורכבת הרבה יותר.

ראה נספח א'- הפערים בין דוח מבקר המדינה 2024 למסמך זה.

מיקוד בנכי פוסט טראומה משירותי הביטחון

מדינת ישראל קבעה שיש חובה מיוחדת של המדינה כלפי נכי צה"ל, שהיא שונה במהותה מחובות סוציאליות רגילות, ומצדיקה יחס מועדף ומיוחד, על פי פסיקות אלה:

1. עקרון השוויון הרלוונטי: המונח "שוויון רלוונטי" (relevant equality) מהווה בסיס משפטי להבחנה בין קבוצות שונות. (אסמכתא: בג"ץ 7515/08 מיום 6.10.2009).

2. ההבדל מפיצויים סוציאליים רגילים: הפיצוי לנכי צה"ל מבוסס על חובה מיוחדת של המדינה ולא על עקרונות סוציאליים כלליים. (אסמכתא: בג"ץ מיום 5.7.2023, עמ' 322 (משנת 2006).

3. הבסיס המשפטי: חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 קובע את החובה המיוחדת של המדינה. (אסמכתא: התייחסות לחוק הנכים והפסיקה בעמ' 179-176 משנת 1955).

4. היקף האחריות: המדינה מחויבת לספק טיפול רפואי, שיקומי ותמיכה כלכלית מקיפה. המדינה נדרשת לוודא שנכי צה"ל יקבלו את כל הטיפול והתמיכה הנדרשים להם. (אסמכתא: החלטת בג"ץ מיום 13.7.2023).

זו אחת הסיבות, אך לא הסיבה המרכזית, שמסמך זה מתמקד בנכי פוסט טראומה משירותי הביטחון, המטופלים תחת אגף השיקום במשרד הביטחון וארגון נכי צה"ל, אך ניתן יהיה לשלב בפתרונות מערכתיים חדשים גם מתמודדי פוסט טראומה שמטופלים תחת הביטוח הלאומי או גופים אחרים.

2. סקירה מערכתית: התרבות והמבנה המונעים שיקום אפקטיבי

2.1 מקצועיות בשיקום נכי PTSD

בעבר, כאשר מספר נפגעי ה PTSD היה מצומצם יחסית, המערכת נתנה מענה לצרכים שהיו מוכרים אז, אך ההבנה המקצועית של פוסט טראומה התפתחה מאז משמעותית, ועם העלייה במספר הנפגעים (צפי למעל ל-30,000 נפגעי PTSD בעקבות חרבות ברזל), נדרש שינוי מערכתי מקיף"

המערכת הנוכחית סובלת מפרדוקס מטריד: למרות שהמדינה משקיעה משאבים ניכרים בשיקום נכי PTSD, המנגנון כולו מנוהל ומופעל ברובו על ידי אנשים שאינם מומחים בתחום הפוסט-טראומה. נקודה זו כשלעצמה דורשת חשיבה ודיון מחדש על מבנה מערכת השיקום.

בהנהלת אגף השיקום ובארגון נכי צה"ל, שני הגופים המרכזיים האמונים על שיקום נפגעי PTSD, המצב מדאיג במיוחד. בעמדות המפתח הבכירות אין כמעט אנשי מקצוע המתמחים בתחום הטראומה הנפשית ושיקומה. במקום זאת, המערכת מסתמכת על מערך של יועצים חיצוניים, מה שיוצר נתק מובנה בין קבלת ההחלטות היומיומית לבין הידע המקצועי החיוני.

הנתונים חושפים תמונה מטרידה: רק 23% מכוח האדם באגף השיקום עברו הכשרה כלשהי בתחום השיקום הנפשי. אך גם נתון זה מסתיר פערים עמוקים יותר: ההכשרות עצמן מוגבלות בהיקפן, אינן מתמקדות בהכרח בפוסט-טראומה, ולרוב אינן כוללות התעדכנות שוטפת בשיטות טיפול חדשניות ובממצאי מחקרים עדכניים. בעידן שבו הידע על PTSD מתפתח במהירות, פער זה הופך קריטי יותר מיום ליום.

התוצאה היא מערכת שבה ההחלטות המשמעותיות ביותר בחיי המשתקמים מתקבלות על ידי גורמים שאינם חלק אינטגרלי ממערך השיקום, ולעיתים קרובות אינם מכירים לעומק את המורכבות של תהליך השיקום השלם. מצב זה יוצר פער הולך ומעמיק בין הצרכים האמיתיים של נפגעי ה-PTSD לבין המענה שהמערכת מסוגלת לספק.

בפועל מערכת השיקום היא בסך הכול גוף מתווך, שמחליט גורל של אנשים על פי חוות דעת חיצוניות, מבלי יכולת להבין, לשפוט או לשפר את אפקטיביות השיקום. לנוכח הגידול הדרמטי הצפוי במספר הנזקקים לשיקום. המציאות החדשה מחייבת רפורמה מקיפה של מערכת השיקום, ואת זה יש לעשות עכשיו, לפני שהמערכת תקרוס תחת העומס הצפוי.

2.2 ביטויים כלכליים. וכיצד המערכת מעודדת חוסר תעסוקה לנכי PTSD

על פי דו"ח כלכלי של משרד הביטחון (2023), המבוסס על מחקר המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות,

העלות הכוללת לנכה מוכר שאינו עובד מגיעה ל-4.7 מיליון ש"ח לאורך חייו, לעומת 1.1 מיליון ש"ח בלבד לנכה מועסק.

בשנת 2022, מתוך כ-6,000 נכיPTSD מוכרים, למעלה מ-70% לא הצליחו לעבוד לפרנסתם.

ב 2024 כמות נכי PTSD המוכרים גדלה ליותר מ -15,000 והערכות לא רשמיות טוענות שהאחוז שאינו עובד גבוהה עוד יותר.

(* לא ידוע על פרסום או מחקר עדכני אמין של האחוז הרשמי שאינם עובדים).

התחזית ל-2030 צופה גידול ל-30,000 נכי PTSD מוכרים.

כמות ואחוזי נכי הפוסט טראומה, שאינם עובדים למרות השקעת תקציבי שיקום גדולים, חריגים בחומרתם בהשוואה למדינות מערביות מפותחות, שם תוכניות השיקום משיגות שיעורי תעסוקה גבוהים משמעותית. נכי PTSD, אם מוענקים להם תמיכה וטיפול נכון, מסוגלים לתפקד ולהתפרנס בכוחות עצמם. ניתן למצוא פוסט-טראומטיים גם בתפקידים בכירים: כמנהלים, כחברי כנסת, כיוצרים וכמעט בכל תפקיד אפשרי.

לא ידוע לנו אם נעשתה בדיקה מקצועית מזווית פסיכולוגית- נפשית מדוע כל כך הרבה מנכי ה PTSD אינם מצליחים לחזור להתפרנס, ומדוע מצבם מתדרדר בתחומים נוספים דווקא אחרי כניסתם למערכת השיקום.

חשוב לציין כי המערכת הקיימת מוכיחה את יעילותה בשיקום נכי גוף, כולל רוב נכי גוף ונפש משולבים*, והביקורת המובאת כאן מתמקדת אך ורק בהיבטים הנוגעים לשיקום נפגעי פוסט טראומה, שמטבעם דורשים התייחסות ייחודית.

· במערכת ייעודית חדשה שליקום פוסט טראומה יהיה אפשר לשלב נכי גוף ונפש משולבים שהפוסט טראומה דומיננטית אצלם יותר.

סיבה אחת למצב הינה תמריצים שליליים במערכת ופחד מאובדן זכויות:

קביעת אחוזי הנכות לנכי נפש אינה שיטה הוגנת או מדויקת, וזו בעיה שניתן לתקן כפי שיידון בהמשך. לצורך הבנת חוסר התעסוקה, די לדעת שבמשרד הביטחון אחוזי הנכות אינם ניתנים לצמיתות עבור רוב נכי ה PTSD. מועמדים שלא קיבלו אחוזים לצמיתות או מעוניינים לערער, נבחנים שוב בוועדות אלה. בתהליך זה התפתחה עם הזמן דינמיקה מורכבת בין עורכי הדין המייצגים את הנכים לבין הפסיכיאטרים בוועדות, תוך לחצים לצמצום תקציבים. הדבר יצר מצב שבו הקריטריונים לקבלת זכאות הוחמרו, מה שהוביל את עורכי הדין והמועמדים עצמם להציג תמונה חמורה יותר של מצבם, וכך הקריטריונים הוחמרו שוב. ספירלה זו המשיכה להתעצם, כאשר מועמדים נדרשים להציג מצב קיצוני של תסמיני PTSD כדי לקבל הכרה ואחוזים מספקים. המצב הנוכחי יוצר מצב בו נכי פוסט-טראומה רבים נמנעים מלקחת חלק בפעילויות שיקום מחשש שאם יפגינו שיפור מסוים בתפקודם, אחוזי הנכות שלהם יופחתו, מה שעלול להוביל לאובדן תגמולים כספיים ולפגיעה בקיום הבסיסי שלהם. במקום לעודד התאוששות ושילוב מחדש בחברה, המבנה הנוכחי מתמרץ חוסר תפקוד מתמשך. מטופלים חוששים לחפש עבודה או להשתתף בשיקום מקצועי, משום שצעדים אלה עשויים לפגוע בזכאותם לתמיכות כלכליות.

אך סיבה זו כשלעצמה אינה הגורם היחידי למצב. כאמור חסרה בדיקה ונתונים, אך עדויות רבות מצביעות באופן תמוהה שמהרגע שבו נכנסים פצועי פוסט טראומה למערכת, מצבם דווקא מתדרדר מבחינת היכולת למצוא תעסוקה או להחזיק תעסוקה.

האם תגמולי הנכות מהווים תמריץ לא לחזור לתפקוד ולא לעבוד?

בניגוד לטענה שהתגמולים מעודדים אי-תעסוקה, המציאות מורכבת יותר. תגמולי המחיה (כ-6,000 ₪ ברוטו לרווק) בתוספת פיצויי הנכות החודשיים (לדוגמה: 2,475 ₪ לבעלי 50% נכות) מסתכמים בסכום שאינו מספיק למחיה בכבוד ביחס ליוקר המחייה בישראל ב-2025.

נוצר מעגל שלילי: הקושי הכלכלי מגביר חרדות ומקשה על התמקדות בשיקום, מה שמוביל לאובדן ערך עצמי וביטחון ביכולת לחזור לתעסוקה. התלות בתגמולים הנמוכים נמשכת, בעוד שמערכות השיקום הקיימות אינן מצליחות לשפר את מצבם הנפשי של הנכים באופן שיאפשר חזרה לתעסוקה משמעותית.

במקביל למסמך זה, פותח רעיון למיזם לתעסוקה מותאמת לנפגעי פוסט טראומה. לחץ ללינק.

זוויות תקציבית נוספות:

· חיסכון לטווח קצר על חשבון בזבוז לטווח ארוך- כאשר עלות של שיקום לכל נכה שאינו עובד היא 4.7 מיליון ש"ח, לעומת 1.1 מיליון ש"ח עבור נכה מועסק, משתלם למדינה להשקיע מראש בתקציבים מוגברים לשיקום אפקטיבי שימנע את הידרדרותם של נכי PTSD למצב של אבטלה מתמדת.

· עלויות תיווך רבות- המערכת הקיימת בגלל שהיא מתפקדת בעיקר כגוף תיווך, תלויה ומשלמת הרבה יותר לספקים חיצוניים בנוסף לעלויות התיווך. במערכת חדשה ומקצועית יהיה אפשר לחסוך את עלויות התיווך.

· חסר מחקר וסדר עדיפויות- שבוחן מה הם הצרכים הנדרשים ביותר לשיקום, ולכן מושקעים כרגע תקציבים במקומות שאינם בהכרח נדרשים. גוף מקצועי היה יכול להציע מה לצמצם ובמה להשקיע יותר.

· השקעות בפרויקטים כפולים- בחינה של כלל מערכת השיקום בישראל, ביחד עם מערכות משרד הביטחון, חושפת תקציבים רבים המושקעים בתוכניות חופפות או דומות. דוגמה לכך היא 8 תוכניות שונות בישראל שתפקידם לסייע במציאת תעסוקה לנכי נפש, מתוכן חמש תוכניות ספציפיות למען פוסט-טראומטיים. באמצעות תכנון ותקשורת משופרת בין משרדי ממשלה היה ניתן לחסוך את התקציבים הכפולים הללו.

2.3 עומס בירוקרטי ותרבות ארגונית

התרבות הארגונית באגף השיקום מאופיינת בחשדנות וחוסר אמון, המהווים חסם משמעותי בשיקום נפגעי הפוסט טראומה. רבים מהנכים מתארים את ההתנהלות מול האגף כטראומה נוספת על זו שחוו בשירות.

המערכת סובלת מחסמי תקשורת מהותיים: עומס קיצוני על העובדים הסוציאליים (כ-800 מטופלים לכל עובד), נתק בין דרגי השטח למקבלי ההחלטות, ונהלים נוקשים שמונעים מתן מענה גמיש לצרכי המטופלים.

מנקודת מבט של לוחמים לשעבר, שסיכנו את חייהם למען המדינה, וחווים מגבלות קשות יום יום כתוצאה מהשירות, לא ברור מדוע עובדי מערכת השיקום שאמורים לסייע להם, רוב הזמן חושדים בהם, מתייחסים אליהם כנטל, מדוע מגבילים את דרכי התקשורת למנהלי אגף השיקום, למה התשובות שהם מקבלים מרופאים ואנשי כספים כמעט תמיד מתחילים ב"לא", ורק אם הם מתעקשים- אז שולחים אותם להביא עוד אישורים ועוד חוות דעת, שאחרי מסע ארוך ומתיש- לרוב מאושרים. אפילו בחירת המילים וסגנון התקשורת עם עובדים סוציאליים שמונו לטפל בהם, סובל מריחוק- משתקם פוסט טראומטי לא שמע מעולם: "תודה על שירותך עבור המדינה", "זו לא אשמתך שיש לך פוסט טראומה, ואנחנו פה לעזור לך".

במערכות שיקום אפקטיביות ומתקדמות ברחבי העולם משקיעים זמן ואנרגיה בהכשרת עובדי מערכת השיקום להקניית תרבות תקשורת נכונה כחלק אינטגרלי משיקום נפגעי פוסט טראומה- מלמדים אותם להעניק ביטחון וליצור אמון אישי בין המשתקמים לעובדים, מעניקים להם כלים להסביר כל דבר בצורה שקופה ומדויקת בכדי להפחית אי – וודאות שהיא מרכיב קריטי להחלמה, מעניקים כלים לתקשורת והקשבה אמפטית, ויוצרים מערכת פידבק יעילה: כל עובד מעביר מידע על צרכי המשתקמים להנהלה ולמחלקות אחרות בארגון, בכדי לשפר תהליכים ולגבש מענה מהיר לצרכים הדחופים שלהם.

המעבר לפורטל האינטרנטי ב-2024 מהווה דוגמה מובהקת למה שהיה יכול להיות שיפור ביצירת פידבק ספירלי יעיל, אך הפך לסיפור קפקאי של בירוקרטיה מעגלית. בעוד שהפורטל הוצג כצעד לקדמה והנגשת שירותים, בפועל הוא יצר מבוך דיגיטלי שבו נכי PTSD מוצאים עצמם לכודים. המערכת החדשה ביטלה כל אפשרות לתקשורת אנושית ישירה - לא ניתן יותר להתקשר טלפונית, לשלוח מייל או להגיע פיזית למחוזות השיקום. כל פנייה חייבת להיעשות דרך הפורטל, שמאפשר תקשורת רק עם דרגים זוטרים חסרי סמכות לקבל החלטות או לפתור בעיות. האבסורד מגיע לשיאו כשנכים מנסים להתלונן על בעיות בפורטל עצמו: הם מופנים להגיש תלונה... דרך אותו פורטל שאינו מתפקד. העובדים בדרג הנמוך, חסרי היכולת לסייע, מפנים את הנכים בחזרה לאותה מערכת דיגיטלית שממנה הם מנסים להימלט. זהו מעגל סגור של תסכול, המזכיר את גיבוריו של קפקא שנלכדו במבוך בירוקרטי ללא מוצא. עבור נכי PTSD, שרבים מהם מתמודדים עם חרדות, דיכאון או קשיי התמצאות, חוויה זו של חוסר אונים מול מערכת אטומה מהווה טריגר נוסף ומכביד על תהליך השיקום. לינק שלא טופלו כבר יותר משנה רשימה עם בעיות תקשורת.

על כל האבסורד הזה, מתברר מדוח מבקר המדינה ב 2024, שבכלל לא יצרו פורטל דיגיטלי חדש. בגלל כשלים מערכתיים וחוסר תקשורת בין גופים שונים במשרד הביטחון, לא "הצליחו" ליצור פורטל חדש. על בסיס אתר האינטרנט המיושן, אגף התקשוב של צה"ל, הכניס עוד תכנים, בנו פיצ'ר של אזור אישי בצד של הנכים, מבלי לשפר הרבה בצד של נותני השירות, ויצרו עיצוב שנראה מודרני. חברת פיתוח חיצונית והנהלה יעילה היו מתמודדים עם משימה כזו בקלות רבה.

ניהול נדל"ן יקר ומרוחק- הפער בין צרכי השיקום של נפגעי PTSD - הדורשים סביבה בטוחה ומכילה - לבין המציאות של מתקנים מרוחקים עם אבטחה קפדנית ובירוקרטיה מכבידה, מקשה על תהליך השיקום ומעמיק את חוסר האמון בין הצדדים.

2.4 חוסר בתוכנית שיקום מותאמת אישית

המצב הנוכחי באגף השיקום מדגים פער מהותי בין הצורך לבין המענה: בעוד שכל נכה PTSD זקוק לתוכנית שיקום מקיפה ומותאמת אישית, המערכת מציבה מכשולים מבניים משמעותיים. עובדת סוציאלית אחת אחראית על כ-800 נכים - עומס שמונע כל אפשרות ליצירת קשר משמעותי או בניית תוכנית שיקום אפקטיבית, גם כשמדובר באנשי מקצוע מסורים ואמפתיים.

התוצאה היא שהנכה נאלץ לנווט את מערכת השיקום לבדו: לבחור טיפולים ללא הכוונה מקצועית, להתמודד עם בירוקרטיה מורכבת, ולהיאבק על כל זכות וטיפול. במקום תחושת תמיכה וליווי מקצועי, נוצרת תחושה של בדידות במערכת - כאילו אין גורם שבאמת מעוניין בהצלחת תהליך השיקום.

מצב זה יוצר דינמיקה מזיקה: חלק מהנכים מפתחים גישה עוינת כלפי המערכת, מה שפוגע גם בעובדי אגף השיקום. אחרים לומדים "להסתדר" בכוחות עצמם, מתוך הכרח הישרדותי - גישה שעלולה לפגוע בתהליך השיקום האמיתי, ומגבירה את חוסר האמון של המערכת כלפי כלל המשתקמים.

אין זה מפתיע שבמערכת כזו, שבה אין גורם מקצועי שמלווה את תהליך השיקום מתחילתו ועד סופו, תוצאות השיקום אינן מיטביות. הצורך בשינוי מבני שיאפשר ליווי אישי ומקצועי הוא ברור וחיוני.

2.5 התבודדות וחוסר בתמיכה חברתית

מחקרים מרכזיים בתחום הטראומה, מצביעים בבירור על כך שהשיקום האפקטיבי ביותר מפוסט-טראומה מושתת על ארבעה יסודות: תמיכה חברתית, השתייכות קהילתית, תחושת ביטחון ויצירת משמעות בחיים. עם זאת, מערכת השיקום הנוכחית בישראל אינה מיישמת תובנות אלו באופן מערכתי.

הפער מתבטא במספר היבטים מרכזיים:

● התמקדות בטיפול אינדיבידואלי: עיקר המשאבים והתקציבים מופנים לטיפולים פרטניים ותרופתיים, המתמקדים בשינוי תגובות הפרט, תוך התעלמות מהצורך בשינוי הסביבה התומכת.

● היעדר מסגרות תמיכה מתמשכות: התערבויות קבוצתיות מוגבלות בעיקר לסדנאות ומסעות חד-פעמיים, ללא המשכיות או מעטפת תומכת לטווח ארוך. מידע על קבוצות תמיכה קיימות אינו נגיש, וההשתתפות בהן אינה מוסדרת.

● חוסר במרחבים ייעודיים: בתי החייל, המנוהלים על ידי ארגון נכי צה"ל (שמתמקדים בנכי גוף), אינם מספקים מענה מותאם לצרכים הייחודיים של נפגעי PTSD, ואין מרחבים קבועים המיועדים להתכנסות ותמיכה הדדית.

מערכת שיקום אפקטיבית שמיועדת לנכי פוסט טראומה הייתה נבנית על פי עקרונות של תמיכה, ביטחון, קשר אישי וסביבה תומכת. אפשר רק לדמיין כמה חיים היו ניצלים- גם של אלו שבחרו לעזוב את הגוף וגם של אלה שמתים בתוך הגוף, אם היתה מערכת שיקום שמבוססת על ערכים אלו.

2.6 היעדר תשתית מחקר ומערכת ניהול נתונים

אחד החסמים המשמעותיים ביותר לשיפור מערך השיקום הוא היעדר תשתית מחקרית ומערכת ניהול נתונים מקיפה. בעוד שמערכות בריאות ושיקום מודרניות מבססות את החלטותיהן על מחקר ונתונים, מערך השיקום פועל במידה רבה "בעיוורון" מבחינת המידע הזמין למקבלי ההחלטות.

ההשלכות של העדר תשתית מחקרית:

● חוסר יכולת לבצע בקרת איכות אפקטיבית

● קושי בזיהוי מגמות ותבניות במערכת

● העדר בסיס עובדתי לקבלת החלטות אסטרטגיות

● פגיעה ביכולת לשפר ולייעל את השירות

3. סימני שאלה יסודיים

3.1 האם שיטת הוועדות ומדידת האחוזים מתאימה לנכי PTSD?

הפרדוקס בשיטת הוועדות הנוכחית זועק: בעוד שהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתאפיינת בתגובות מועצמות למצבי מתח, המערכת מחייבת את הנפגעים לעבור ועדות מול אנשים זרים שקובעים את גורלם. חוויה זו עצמה מהווה טריגר משמעותי, המוביל לחרדות וחוסר תפקוד שעלולים להימשך שבועות ולפגוע בתהליך השיקום.

השיטה, שפותחה במקור עבור נכי גוף, אינה מתאימה כלל להערכת פגיעות נפשיות. בעוד נכי גוף מגיעים לוועדות אחרי שמצבם התייצב, נכי PTSD נבחנים לעיתים לפני שהחלו בשיקום משמעותי. יתרה מזאת, אין דרך מדעית לקבוע את חומרת המצב הנפשי בפגישה קצרה, ללא היכרות מעמיקה עם המטופל לאורך זמן

האחוזים שנקבעים בוועדות משפיעים הרבה מעבר לפיצוי הכספי - הם קובעים את הזכאות למגוון טיפולים ושירותי שיקום. נכה שאחוזיו מופחתים, למשל בגלל טראומות נוספות מהאזרחות, עלול לאבד גישה לטיפולים חיוניים. המערכת אינה מבחינה בין הצורך בפיצוי לבין הצורך בשיקום, שהם שני דברים שונים לחלוטין.

הבעיה מחריפה בשל המחסור החמור בפסיכיאטרים בישראל והעובדה שרבים מחברי הוועדות אינם מתמחים בטראומה. במדינות מערביות רבות, כמו ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה, האבחון נעשה על ידי מגוון אנשי מקצוע - פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ויועצים מומחים בתחום הטראומה (ללא פסיכיאטרים). ניתן לאמץ שינוי כזה לטובת כלל מערכות הנפש בישראל.

ספציפית בוועדות משרד הביטחון התפתחה דינמיקה מזיקה של "מרוץ חימוש": לחצים תקציביים מובילים להחמרת הקריטריונים, המטופלים ועורכי דינם מגיבים בהצגת תמונה קשה יותר, וחוזר חלילה. נוצר תמריץ מעוות להציג מצב קיצוני של תסמיני PTSD, שעלול לפגוע בסיכויי ההחלמה.

פתרון אפשרי הוא מעבר למערכת חדשה ומקצועית, ללא שימוש בסולם אחוזים. צוותים מקצועיים שנמצאים בקשר מתמשך עם המטופלים יוכלו לקבוע זכאות לטיפולים באופן הוגן ומדויק יותר. למרות שגישה כזו עשויה להוביל להכרה ביותר נכי PTSD היא משתלמת כלכלית בטווח הארוך דרך שיקום אפקטיבי, שיעלה את אחוז הנפגעים שחוזרים לשוק העבודה.

המודל האוסטרלי (2023) מדגים את היתרונות של הפרדת מנגנון הפיצוי ממערכת השיקום: המטופלים פונים לשיקום ללא חשש מפגיעה בזכויותיהם הכלכליות, קצב השיקום מותאם אישית, והתוצאה היא חיסכון של עד 40% בעלויות ארוכות הטווח. זוהי דוגמה למערכת שמשרתת טוב יותר הן את המטופלים והן את המדינה.

3.2 משרד הביטחון: האם הוא הגוף הממשלתי המתאים לשיקום נכי נפש?

משרד הביטחון, שייעודו המרכזי הוא ניהול מערכת הביטחון ותקציבי צה"ל, מתקשה להוביל במקביל שיקום נפשי מורכב הדורש מומחיות ייחודית. התרבות הארגונית המבוססת על ערכים צבאיים של היררכיה ומשמעת מתנגשת עם צורכי השיקום הגמישים של נפגעי PTSD.

אגף השיקום, כיחידת משנה בארגון ענק, מתמודד עם תחרות מתמדת על משאבים ותשומת לב ניהולית מול נושאים ביטחוניים דחופים. המערכת מתקשה לגייס ולשמר אנשי מקצוע מומחים בתחום הטיפול הנפשי, ואין לה מערכת לאיסוף ועיבוד נתונים על אפקטיביות הטיפול.

לדוגמא: במסגרת רפורמת "נפש אחת" לשיפור הטיפול בנכי צה"ל, תוכננה הקמת פלטפורמה דיגיטלית חדשה שנועדה לייעל את השירות ולהפחית בירוקרטיה. למרות שמשהב"ט עצמו הגדיר את הפרויקט כ"מהפכה דיגיטלית" והדגיש את חשיבותו הקריטית, בחלוף יותר משנתיים המערכת לא הוקמה. מנהלי משרד הביטחון טענו כי קיימת "שאיפה למערכת אולטימטיבית עם דרישות שאינן בנות השגה" - טענה שמשקפת יותר את התקשורת המסובכת בין כל חלקי מערכת הביטחון מאשר מגבלות טכנולוגיות אמיתיות. הדבר מודגש בעובדה שמסמך הדרישות המבצעיות נכתב על ידי יועץ חיצוני ללא שיתוף הגורמים הרלוונטיים, והתהליך כולו סבל מחוסר תיאום בסיסי בין האגפים השונים.). כתוצאה מכך, נכי צה"ל ממשיכים להתמודד עם מערכת מסורבלת שאינה מאפשרת שירות מהיר ואיכותי, כאשר שיעור גבוה (74%-80%) מהם אינם מודעים אפילו לזכויותיהם הבסיסיות. מקרה זה ממחיש כיצד חוסר מקצועיות בניהול פרויקטים דיגיטליים, לצד תרבות ארגונית מיושנת ובירוקרטית, מונעים התקדמות טכנולוגית חיונית שיכולה הייתה להיות מיושמת בקלות יחסית על ידי חברת פיתוח מקצועית.

(הערה: חברת פיתוח טכנולוגית חיצונית, הפרדה של פלטפורמה לטובת הצרכים המרובים (שבהחלט נדרשים!) לנכי גוף, ותקנות בירוקרטיות שהיו מנוסחות עלי ידי גורמי שיקום ופסיכולוגיה מקצועיים הייתה הופכת פרויקט כזה ליותר "בר השגה"

דרישות אבטחת המידע המחמירות, בלי קשר לפלטפורמה הדיגיטלית, יוצרות בידוד של נכי PTSD מעמותות ופרויקטים חיצוניים שעשויים לסייע בשיקומם. בחלק קטן מבין הפרויקטים החיצוניים נוצרים שיתופי פעולה עם אגף השיקום, אך אפילו במקרים אלו אגף השיקום מתקשה ליידע את כל נכי הפוסט טראומה. מצד שני אגף השיקום לא יאפשר לגורמים חיצוניים לפנות ישירות לנכים. המערכת מתקשה לגשר על פער זה ולהפנות את הזקוקים ליוזמות חיצוניות מועילות.

התוצאה היא תחושת ניכור וחוסר אמון במערכת מצד המטופלים, שמתקשים לקבל מענה מותאם אישית ונאבקים בביורוקרטיה מסורבלת. נכה המחכה חודשים לאישור טיפול דחוף בשל תהליכי אישור מורכבים הוא תופעה נפוצה מדי.

הפתרון המסתמן הוא הפרדת מנגנון הפיצוי והזכויות ממערך השיקום המקצועי. מודל כזה, שכבר מיושם בהצלחה במדינות רבות, מאפשר התמקדות מקצועית בשיקום תוך שמירה על המחויבות של משרד הביטחון לפיצוי על פציעות בתקופת השירות.

3.3 האם הגיוני שגוף אחד יטפל גם בנכי גוף וגם בנכי נפש?

השוני בין נכי גוף לנכי נפש הוא מהותי ועמוק. נכי גוף זקוקים בעיקר לשיקום פיזי, ציוד רפואי והתאמות סביבתיות. לעומתם, נכי PTSD נדרשים למערך טיפול נפשי מורכב, תמיכה חברתית ושיקום תעסוקתי מותאם. האיחוד של שתי האוכלוסיות תחת קורת גג אחת יוצר מתח מובנה.

אמנם הגיוני שמשרד הביטחון יהיה אחראי על מנגנון הפיצוי הכספי לשתי הקבוצות - זו חובת המדינה כלפי כל נכי צה"ל. אך מעבר לכך, הניהול המשותף של השיקום פוגע בשתי האוכלוסיות. תביעת בג"ץ מפברואר 2025 חשפה אפליה שיטתית בהקצאת משאבים, כאשר 78% מהתקציב מופנה לנכי גוף למרות הגידול הדרמטי במספר נכי הנפש.

הפער המקצועי בולט במיוחד: רק 23% מצוות האגף עברו הכשרה בפסיכולוגיה שיקומית, וגם זו אינה מעודכנת. בעוד החלטות גורליות מתקבלות על ידי פסיכיאטרים חיצוניים, הניהול השוטף נעשה בעיקר על ידי רופאים ואנשי כספים שאינם מומחים בטראומה נפשית.

המבנה המאוחד יוצר גם עומס בירוקרטי כפול. מערכת התקנות והנהלים, שנבנתה במקור עבור נכי גוף, מסורבלת ולא מתאימה לצורכי נכי PTSD. התוצאה היא בזבוז משאבים ופגיעה באיכות השירות לשתי הקבוצות.

נדרשת חשיבה מחודשת: הפרדה בין מנגנון הפיצוי, שיישאר תחת משרד הביטחון, לבין מערכות שיקום נפרדות ומותאמות לכל אוכלוסייה. רק כך ניתן יהיה לספק מענה מקצועי והולם לצרכים הייחודיים של כל קבוצה.

3.4 האם מערובתו הדומיננטית של ארגון נכי צה"ל תורם לשיקום נכי פוסט טראומה?

ארגון נכי צה"ל, שהוקם להגן על זכויות הנכים מול אגף השיקום, פועל כגוף נפרד הממומן מדמי מנוי חודשיים של הנכים, כספים ממשלתיים, וכספי תרומות. ארגון נכי צה"ל פעיל בכל חלקי השיקום, התקנות, התקשורת עם גופי הממשלה, ולעיתים הוא הדומיננטי ביותר בחלוקת התקציבים, בניסוח התקנות, בשיתופי פעולה עם גופי האשפוז וגופים רבים אחרים. אך הארגון מנוהל על ידי נכי גוף שנבחרים בבחירות שבהם יש רוב מובנה לנכי גוף. ארגון נכי צה"ל מנוהל ללא נציגי נכי נפש. אין חולק שהם עושים מאמצים לטובת נכי פוסט טראומה. בצדק מנהלי אנ"צ טוענים שרוב נכי הגוף הם גם פוסט טראומתיים. אם כל הכוונות הטובות- מבחינת היכולת המקצועית הידע והחזון בשיקום פוסט טראומה- אין לארגון נכי צה"ל הבנה מספיקה. הטענה שנכי הגוף הם גם נכי פוסט טראומה נכונה, אך היא לא משנה את העובדה שנכים שהם אך ורק נכי נפש אינם מקבלים את צרכיהם, בעוד נכי גוף שהם גם נכי פוסט טראומה זכאים ליותר ומצבם הכללי לאחר שנים של שיקום טוב בהרבה מאלו שהם רק נכי נפש.

הפיצול בין שני הגופים (אגף השיקום וארגון נכי צה"ל) יוצר דינמיקה מזיקה של הסרת אחריות. אגף השיקום מסתמך על אנ"צ שידאג לזכויות הנכים, בעוד אנ"צ מתקשה להבין ולייצג את צורכי נכי PTSD . התוצאה היא שאף גורם אינו לוקח אחריות מלאה על השיקום המקצועי.

כפילות המערכות מובילה לבזבוז משאבים ולקונפליקטים בסדרי עדיפויות. במקום להשקיע בפיתוח מומחיות טיפולית ותוכניות שיקום חדשניות, משאבים רבים מושקעים במאבקים בין הגופים ובתחזוקת מנגנונים מקבילים. הצרכים הייחודיים של נכי PTSD הדורשים גישה שיקומית מקצועית ומתמחה, נדחקים לשוליים.

המצב הנוכחי פוגע גם באיכות הטיפול המקצועי. במקום לפתח מומחיות עמוקה בשיקום פוסט-טראומה, המערכת מפזרת משאבים בין שני גופים שאף אחד מהם אינו מתמחה בתחום. היעדר גורם מקצועי מוביל מונע פיתוח פרוטוקולים טיפוליים מותאמים, הכשרת מטפלים מומחים, ומעקב שיטתי אחר תוצאות הטיפול.

מערכת בריאה צריכה להתמקד בראש ובראשונה בצורכי המטופלים, עם גוף שיקום מקצועי אחד האחראי על התהליך כולו. את ההגנה על זכויות ניתן להבטיח באמצעים אחרים, כמו נציבות תלונות עצמאית או מנגנוני פיקוח מקצועיים, במקום ארגון חיצוני שמפצל את האחריות והמשאבים.

4. הצעד הבא - קריאה לפעולה מקצועית

הגיע הזמן לבחון את מערכת השיקום בעיניים חדשות ומקצועיות. בעוד שהמסמך הנוכחי מציג תמונת מצב חלקית, ההזדמנות האמיתית טמונה בבחינה מערכתית מקיפה שתוכל להוביל לשינוי משמעותי. זהו צעד פשוט יחסית שיכול להוביל לתוצאות מרחיקות לכת.

המפתח לשינוי הוא הקמת ועדת בחינה חיצונית, צעד שעלותו זניחה ביחס לתקציבי השיקום הנוכחיים. בתמיכת משרדי הממשלה או גוף ציבורי אחר, הוועדה תוכל לספק תמונת מצב מקיפה ולהציע חלופות מערכתיות מבוססות על ניסיון בינלאומי ומחקר עדכני.

הצלחת הוועדה תלויה בהרכב המקצועי שלה. לכן הוועדה צריכה להיות מורכבת מגורמי מקצוע נכונים, כגון אלו:

1. צוות מוביל מג'וינט-אלכא או חברת ייעוץ דומה, המתמחה ברפורמות ציבוריות, בכדי לנהל והנחות את התהליך.

2. לצידם, מומחי PTSD מתחום הפסיכולוגיה והשיקום שיביאו את הידע המקצועי העדכני ביותר.

3. מומחי Human Design יסייעו בעיצוב מערכת ידידותית למשתמש.

4. שילוב של נכי PTSD בעלי ניסיון רלוונטי יבטיח שהפתרונות יענו על הצרכים האמיתיים בשטח.

המטרות ברורות וישימות: ראשית, איסוף שקוף של נתונים על המערכת הקיימת ובחינת חלופות מוצלחות ממדינות אחרות. שנית, גיבוש המלצות למערכת חדשה ומתקדמת, כולל הכנת התשתית החוקית הנדרשת לשינוי.

זוהי הזדמנות ייחודית ליצור שינוי אמיתי במערכת השיקום. עם הצוות המקצועי הנכון והתמיכה המתאימה, ניתן להוביל רפורמה שתשפר משמעותית את חייהם של אלפי נכי PTSD ותייעל את המערכת כולה.

הבהרות חשובות:

1. יש להכיר במסירות של העובדים במערכת השיקום הקיימת ובהישגיה בתחומי השיקום הפיזי, מהות הרפורמה המוצעת היא לתת מענה מקצועי לאתגר המורכב והייחודי של שיקום נפגעי טראומה, בזמן שהמערכת הקיימת תמשיך לטפל בנכי הגוף.

2. נכי נפש וותיקים או כאלה שמוגדרים "אינם ניתנים לשיקום" צריכים וודאות ויציבות, וייתכן שעבור חלק מהם, מעבר למערכת חדשה בשלב זה של החיים, יהיה פחות נכון. אם תוקם מערכת שיקום נפרדת לפוסט טראומה, צריך לתת להם את האפשרות להישאר תחת המערכת הקיימת- רק להשוות את זכויותיהם לאלו של נכי גוף.

3. נדרשת הפרדה בין תשלומי הפיצויים כתוצאה מהפציעה, המשולמים מתקציב משרד הביטחון (וכל עוד היא תהיה הוגנת עדיף שתישאר באחריות משרד הביטחון), לבין מערכת שיקום חדשה שבה חיוני לתת מקסימום אפשרויות לשיקום ללא קשר לאחוזים או בירוקרטיה כמו במערכת הקיימת.

5. מודל בורטזורג כהשראה למערכת שיקום חדשה לנפגעי PTSD

מערכת השיקום ההולנדית בורטזורג (Buurtzorg) מציעה השראה מרתקת לשינוי מערכתי בשיקום נפגעי PTSD בישראל. למרות שהמודל פותח במקור לטיפול גריאטרי, העקרונות שלו מתאימים במיוחד לאתגרים הייחודיים של שיקום פוסט-טראומה.

העיקרון המרכזי של צוותים קטנים ועצמאיים (10-12 אנשי מקצוע לכל שכונה או ישוב קטן) יכול לפתור את בעיית העומס הקיימת היום, שבה כל עובדת סוציאלית אחראית על כ-800 נכים. הצוותים הקטנים מאפשרים היכרות אמיתית עם כל מטופל וצרכיו הייחודיים.

המבנה ה"הולוקרטי" - ללא היררכיה מסורבלת - מאפשר קבלת החלטות מהירה ויעילה על ידי אנשי המקצוע שמכירים את המטופלים. במקום מנהלים, המערכת מעסיקה "מאמנים" שתפקידם לתמוך ולייעץ, מה שיוצר סביבת עבודה תומכת במקום מערכת של פיקוח ובקרה.

הפלטפורמה הדיגיטלית המתקדמת מפשטת את הבירוקרטיה ומאפשרת לאנשי המקצוע להקדיש את מרב זמנם לטיפול ישיר במטופלים. זהו שינוי דרמטי מהמצב הנוכחי של עומס בירוקרטי מכביד.

בניגוד ל"סל שיקום" הקיים, המודל המוצע מדגיש:

• קשר אישי ומתמשך עם איש מקצוע קבוע

• שילוב פעיל של המשפחה והקהילה בתהליך השיקום

• גמישות בהתאמת תוכניות שיקום אישיות

• אפשרות ליצירת מסגרות תעסוקה מותאמות

המודל הוכיח את עצמו בהולנד עם שיעורי שביעות רצון גבוהים ויעילות כלכלית משופרת. התאמתו לשיקום נפגעי PTSD בישראל יכולה ליצור מערכת שיקום אפקטיבית, אנושית ויעילה, המתמקדת בצרכי המטופל במקום בצרכי המערכת.

· זוהי דוגמא אחת! רצוי שהוועדה המקצועית שהוצעה, בהתייעצות עם נכי הפוסט טראומה וגורמי מקצוע אחרים תחקור אפשרויות נוספות. לאחר מחקר מקיף יהיה אפשר לבחור ולהתאים את המערכת המתאימה ביותר לישראל.

נספח א'- הפערים בין דוח מבקר המדינה 2024 למסמך זה

חשוב להבהיר כי דוח מבקר המדינה שפורסם בראשית 2024 (ונחתם ככל הנראה בסוף אותה שנה) ממוקד בעיקר בבחינת התנהלות אגף השיקום כמנגנון מתווך ועמידתו בדרישות נוהל ותקנות. מטרת הדוח – כפי שמשתקף בפרקים שונים ובסיכומים שלו – היא להעריך עד כמה אגף השיקום מצליח ליישם רפורמות, לנהל את ועדותיו, ולהעניק שירות מנהלתי מיטבי לאוכלוסיית הנכים בכללותה. במילים אחרות, הדוח בוחן בעיקר פרמטרים כמו תפעול, עמידה בזמנים, הפצת מידע כללי, ורמת שביעות הרצון מהשירותים אותם מספק אגף השיקום.

ואולם, מנקודת המבט הרחבה יותר – זו המתמקדת בשיקום ארוך־טווח של נכי פוסט טראומה בפרט – מתקבלת בפועל תמונה מורכבת הרבה יותר. הסיבות לכך מגוּונות:

1. נתוני שביעות הרצון כללי:

הסקרים שהוצגו בדוח המבקר כוללים (על פי הרושם המובא בו) מדגם נכים נרחב, בהם פגועי ראש, נכי נפש מסוגים שונים ואף נכים המוכרים זמן קצר יחסית. שילוב אוכלוסיות אלו עלול ״לרכך״ את התמונה וליצור מצג שמצבו של נכי פוסט טראומה דומה לממוצע הכללי, אף שבפועל הם עלולים להתמודד עם חסמים ייחודיים שלא הובלטו. בנוסף, ייתכן שחלק מהמשיבים בדוח המבקר כלל לא חוו תהליכים ממושכים מול אגף השיקום או לא התמודדו עם הדרישות המורכבות שהליך השיקום הפוסט טראומטי מציב.

2. מיקוד בתהליכי מנהלה ולא במדדי תוצאה ארוכי טווח:

הדוח בודק בעיקר תפקוד מנהלי (למשל כמה זמן לוקח לטפל בתביעות, באילו אחוזים מתבצע מימוש זכויות פורמלי, ותדירות קשר עם הנכים) ופחות עוסק בהשלכות מהותיות כגון רמת תעסוקה ושיקום תעסוקתי, מצב נפשי לאורך זמן, רמת התפקוד החברתי והמשפחתי, או התאמת הטיפול לטראומה מורכבת. היבטים אלה מהווים חלק קריטי בתהליכי השיקום של נכי פוסט טראומה, והם אינם מקבלים די ביטוי בדוח.

3. מדידה נקודתית ולא תהליכית:

דוח המבקר מביא לעיתים תמונת מצב רגעית המשקפת תקופה מצומצמת או תגובות לסקרים שנעשו בזמן מוגבל. לעומת זאת, שיקום פוסט טראומה הוא הליך ממושך שעלול לכלול תקופות נסיגה ומשברים, העלולים לבוא לידי ביטוי רק בטווח הארוך. הדגש על היבטים מיידיים („זמני המתנה”, „סוגיות חקיקה ממוקדות”) עלול להחמיץ את המסע הכולל שעוברים נכי פוסט טראומה ואת צורכיהם הייחודיים לכל אורכו.

4. גודל המדגם ופילוח הנסקרים:

לא ברור מהיקף הסקר שבוצע במסגרת דוח המבקר ומהו שיעור הנכים הפגועים נפשית (ובפרט פוסט טראומה) שהשתתפו בו. אם מספרם של נכי פוסט טראומה שהשיבו קטן ביחס לנכים מסוגי פגיעה אחרים, ייתכן שמסקנות הדוח אינן מייצגות במלואן את מצבם של נכי פוסט טראומה.

בהתאם לנקודות אלו, המסמך הנוכחי („קריאה לשינוי מערכתי”) נועד להאיר את המערכת מזווית מבוססת חוויית שטח ומחקר עדכני על שיקום פוסט טראומה, ולא רק מזווית של תפקוד מנהלתי ועמידה בהוראות. אנו סבורים כי כל עוד לא תיבחן המסגרת הטיפולית לעומקה – לרבות יצירת פתרונות רחבי־היקף לשיקום תעסוקתי, הטמעת מודלים טיפוליים עדכניים וליווי אישי לאורך זמן – ימשיכו נפגעי פוסט טראומה להתמודד עם חסמים ופערים חמורים. לפיכך, הממצאים בדוח מבקר המדינה אינם סותרים בהכרח את דברינו, אלא משקפים בחלקם רק צד אחד בתמונה מורכבת הרבה יותר.

בסיכומו של דבר, קריאתנו לשינוי מערכתי מבקשת להשלים את החסר שלא הוצג במלואו בדוח המבקר: ללכת אל מעבר למדידת מאפיינים אדמיניסטרטיביים, ולהתמקד בשיקום העמוק, הרב־ממדי והמתמשך שדורשים נפגעי פוסט טראומה. כך, אנו מקווים להוביל לתוצאות מספקות יותר, שיבואו לידי ביטוי הן באיכות חייהם של הנכים והן בתחושת הביטחון והכבוד שהם ראויים לה בתהליך שיקומם.

נספח ב'- הצעה לפתרון להגברת תעסוקה נפגעי פוסט טראומה- בלינק:

רעיון למיזם לתעסוקה מותאמת לנפגעי פוסט טראומה. לחץ ללינק.