מה מצבם של נכי PTSD/ פוסט טראומה/ הלומי קרב ,לוחמים לשעבר, שמטופלים תחת מערכת אגף השיקום וארגון נכי צה"ל?
האמת הפשוטה היא שאין לנו תשובה ברורה. כ-16,000 נכי פוסט טראומה מוכרים מטופלים תחת מערכת השיקום, אך אין אף גורם שמבצע מעקב יסודי אחר מצבם. אין הערכה מקיפה, אין תהליך מסודר לבדיקה תקופתית, ואין מדד אמיתי שמודד שיקום והתקדמות.
המציאות מראה תמונה עגומה: עובדות סוציאליות, האמונות על מאות נכים כל אחת, ללא הכשרה מעמיקה בפוסט טראומה וללא סמכות לשלוח את הזכאים לטיפולים מתאימים, אינן יכולות לתת מענה אפקטיבי. מהמעט מחקרים שכן פורסמו, ידוע כי לפחות 70% מהנכים אינם עובדים, מבודדים חברתית ונותרים סגורים בביתם. מי שמצליח להשמיע קול, עסוק לא בשיקום – אלא במאבק מתיש על הזכויות שמגיעות לו, מול מערכת בירוקרטית מסורבלת ומתישה. התקנות הנוקשות של אגף השיקום דורשות זמן, מאמץ ומאבק מתמיד כדי לקבל כל סיוע רפואי או טיפולי.
בשנים האחרונות קמו מיזמים שמטרתם להקל על הלומי הקרב, כגון חוות שיקום, אך רבים אינם מודעים לקיומם ואינם מקבלים הסבר כיצד ניתן להגיע אליהם. גם מי שמנסה, מוצא עצמו שוב מול מערכת בירוקרטית חסרת סדר – נדרש לאסוף אישורים ולהתמודד עם חוקים לא ברורים. העובדים עצמם מתקשים להבין את הנהלים והתקנות, וכאשר עולה צורך בשירות חדש – הם מתקשים להסביר אותו, להפנות אליו או להבטיח את קבלתו.
מנקודת המבט של נכי הפוסט טראומה, המצב מבלבל ומייאש. לא ברור מה תפקידו של ארגון נכי צה"ל, והתהליכים מול אגף השיקום נראים אקראיים ומעיקים. על אף שהאתר הרשמי שופר ונוספו בו הסברים על תהליכי קבלת זכויות – המידע עדיין חלקי וכל בקשה לסיוע דורשת מאבק מתמשך. כמעט כל טיפול או הטבה מצריכים חוות דעת חיצונית מפסיכיאטר, אך אין גורם מקצועי שמלווה את הנכה, בונה עבורו תוכנית טיפולית או ממליץ על פתרונות שמתאימים למצבו האישי. בפועל, הנכים נותרים לבד במאבקם.
בעולם קיימות מערכות שיקום אפקטיביות, שמבוססות על קשר אישי, ליווי צמוד, בניית תוכנית טיפולית מותאמת ומעקב אחר תוצאות השיקום. אך במערכת השיקום בישראל, אלמנטים בסיסיים אלו אינם קיימים. התרבות הארגונית של אגף השיקום וארגון נכי צה"ל נשענת על תפיסות מיושנות, בעוד עיקר כוח האדם המקצועי בו מורכב מנכי גוף – אשר אינם בעלי הכשרה להבין את המורכבות של פוסט טראומה.
